<h1>כל בו הלכ' שבת סימן ל"א</h1>
<h2>דף ב:</h2>
המלאכות שחייבין עליהן בשבת מהן אבות ומהן תולדות. והאבות ארבעים חסר אחת ואלו הן, אסור לחרוש, לזרוע, לקצור, לעמר, לדוש, לזרות, לברור, לטחון, לרקד, ללוש, לאפות, לגזוז, ללבן, לנפץ, ולצבוע, לטוות, לעשות הנירין. להכניס המסכה, לארוג, להפריד הארוג, להוציא השתי מן הערב, לקשור, להתיר, לתפור, לקרוע, לבנות, לסתור, להשלים המלאכה והוא הנקרא מכה בפטיש, לצוד, לשחוט, להפשיט, להעבד העורות, למחקו, לחתכו, לכתוב, למחוק, לשרטט, להבעיר, לכבות, להוציא מרשות לרשות. כל אלו המלאכות נקראו אבות. והדומות להם נקראו תולדות. ואחד העושה אב מהאבות או תולדה מהתולדות במזיד שלא בעדים חייב כרת, בעדים חייב סקילה, בשוגג חייב חטאת קבועה.
<h2>דף ט.</h2>
וכתב הבעל התרומה ז"ל מותר להניח לעבדו או לשפחתו לעשות להן מלאכה בשבת לצורך עצמן כיון שאין המלאכה לצורך ישראל, וליכא איסורא דלמען ינוח, דבפרק מחוסרי כפרה פסק כרבי שמעון דשרי, וכן כתב ה"ר מאיר ב"ר שמעון ז"ל שמותרין לעשות מלאכה לעצמן בפרהסיא כישראל בחול כגון תפירות בגדיהן ותיקון מנעליהן, ושוכרין עצמן לעכו"ם כדי להרויח מזונותיהן על פסקת אדוניהן. אבל אם עבדו הדליק אש בשביל ישראל אסור להשתמש בו ישראל אין לי להתיר מטעם ראוי כמו קצץ מותר, הני מילי שולחי אגרות בשבת שאין גוף הישראל נהנה בדבר האסור אבל הכא שכיר הוא שעשה בשביל ישראל ואסור שהרי נהנה גופו ממלאכת שבת הנעשה בשבילו.
<h2>דף יג:</h2>
היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחשב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב שמחשבתו משים פיו מקום. וכן רוקק או משתין מרשות לרשות חייב. ואף מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך ד' אמות עד שירוק.
